פסק-דין בתיק ע"פ 1142/11

השופט ס' ג'ובראן:

           לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת"פ 4174-09 כבוד השופט צ' גורפינקל) מיום 17.10.2010 שבה הורשע המערער בקשירת קשר לביצוע עוון (רכישת אביזר נשק) לפי סעיפים 499 (א)(2) ו-144 (א) סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ברכישת אביזר לנשק לפי סעיף 144 (א) סיפא לחוק העונשין, בקשירת קשר לביצוע פשע (סחר בנשק) לפי סעיפים 499 ו-144(ב2) לחוק העונשין, בסחר בנשק לפי סעיף 144 (ב2) לחוק העונשין ובנשיאת נשק לפי סעיף 144 (ב) לחוק. לחלופין, מוגש ערעור על גזר הדין מיום 5.1.2011.

כתב האישום

1.        נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו מעורבות בסחר בנשק שנגנב מצה"ל. על פי האמור בכתב האישום, לואיס מסקוטה (להלן: לואיס) ואחיו, שהיה קטין בשעת התרחשות האירועים מושא כתב האישום (להלן: האח) עבדו יחד עם ראכז שלבייה (להלן: ראכז) בסופר מרקט ברעננה. כתב האישום כלל שני אישומים:

           (א)    על פי האישום הראשון, לואיס, ששירת בצה"ל כמאבטח מתקנים, הציע לראכז כי הוא יגנוב אקדח שהיה באחת מלשכות המטה הכללי של צה"ל (להלן: האקדח) וימכור אותו לראכז. ראכז, מצידו, פנה למערער, והאחרון הסכים לרכוש ממנו את האקדח. לאחר שנגנב האקדח והועבר לראכז, פגש אותו המערער והעביר לו תמורתו סך של 4,000 ש"ח. ראכז מצידו העביר את התמורה ללואיס. זמן קצר לאחר מכן נתברר כי האקדח אינו שמיש, ובעקבות כך הודיע ראכז ללואיס כי עליו להשיב את הכסף שהועבר לו.

           (ב)    על פי האישום השני, לאחר שנדרש לואיס להשיב את הכסף שקיבל, תקפו הוא ואחיו חייל צה"ל ושדדו ממנו רובה M-16 אותו נשא (להלן: הרובה). לואיס פנה לראכז והציע לו למכור את הרובה האמור תמורת סך של 10,000 ש"ח, תוך קיזוז החוב עבור האקדח. ראכז עדכן את המערער בהצעה וקיבל את אישורו. לאחר מכן מסר המערער לראכז את התמורה הכספית שנקבעה וכן רכב ששימש לצורך הגעתם של ראכז, לואיס והאח לפרדס המצוי בסמוך ליישוב שער אפרים, שם המתין להם המערער. משהגיעו השלושה לפרדס, הורה המערער לראכז, איתו שוחח באמצעות טלפון נייד, להרכיב את הרובה, להכניס אותו לתוך תיק ולהותירו במקום, ואז הורה להם לעזוב.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.        בהכרעת הדין ציין בית המשפט המחוזי כי היות שהמערער כופר בכל האישומים שיוחסו לו, ולטענתו מעורבותו בפרשה מסתכמת בכך שראכז הציע לו להסתיר נשק או נשקים והוא סירב, גדר המחלוקת בין הצדדים היא רחבה. ראשית, בחן בית המשפט את טענתו של המערער שלפיה יש להתייחס לראכז, העד המרכזי בפרשה, כאל עד מדינה ומשכך נדרשת תוספת ראייתית מסוג של "סיוע" לעדותו. בית המשפט קבע כי המערער לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי ראכז הוא אכן עד מדינה. זאת, כיוון שהמערער השכיל להצביע רק על אינדיקציה ממשית אחת התומכת בטענה כי ראכז קיבל הבטחה לטובת הנאה או שקיבל טובת הנאה כזו, והיא קטע מתמלול דבריו בשיחה עם המערער. מנגד, קטע אחר מאותה שיחה מצביע דווקא על כך שראכז לא קיבל טובת הנאה וכי זו גם לא הובטחה לו. לכן, היות שהמערער לא הסביר מדוע יש להעדיף דווקא את הקטע מהתמלול התומך בדבריו, דחה בית המשפט את טענתו כי יש לראות בראכז כעד מדינה.

3.          לאחר שקבע כי אין לראות בראכז עד מדינה, פנה בית המשפט לבחון את אמינות עדותו. בית המשפט ציין כי ראכז הציג בחקירתו במשטרה גרסה מפורטת המפלילה את המערער, ולמרות שהוכרז כעד עוין במהלך עדותו במשפט, שב וחזר בסופו של יום על אותה גרסה גם במהלך עדותו זו. בעניין זה קבע בית המשפט כי הגם שקיימות סתירות מסוימות בין הגרסאות שהציגו ראכז, לואיס והאח, לב ליבו של תיאור האירועים בשלוש הגרסאות דומה, ולכן קבע כי עדויותיהם של לואיס והאח מאמתות את עדותו של ראכז. בית המשפט הדגיש עוד כי לא קיימת כל יריבות בין ראכז לבין המערער, וכי אין מחלוקת על כך ששררה ביניהם חברות הדוקה טרם קרות האירועים מושא כתב האישום, ולכן דחה את הטענה כי ראכז פעל בכוונת מכוון בכדי להפליל את המערער. נוכח כל זאת, קבע בית המשפט כי עדותו של ראכז קוהרנטית ומהימנה.

4.        היות שראכז הוא שותף לדבר עבירה, נדרש "דבר לחיזוק" בכדי לבסס את הרשעת המערער על עדותו, וזאת על פי סעיף 54א (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). בעניין זה קבע בית המשפט כי במקרה דנן אין צורך בראיית "סיוע" וניתן להסתפק בראיית "חיזוק". זאת, כיוון שמאפייני המקרה אינם שונים ממאפייני מקרים אחרים של עדויות שותפים ואין הצדקה לדרוש יותר מ"חיזוק" כנדרש בחוק. כך, נקבע כי עדותיהם של לואיס והאח מהוות חיזוק, וכן כי קיימות ראיות חיצוניות המאמתות את גרסת ראכז. מעבר לכך, נקבע כי קיימות גם ראיות חיצוניות המסבכות את המערער וקושרות אותו ישירות לביצוע המעשים, ובראשן פלטי שיחות הטלפון של ראכז ושל המערער, המעידים על תקשורת טלפונית אינטנסיבית בין השניים בשעה בה נסעו ראכז, לואיס והאח לשער אפרים כשהם נושאים את הרובה הגנוב, נסיעה שאת מועדה אישרו שלושת הנוסעים בעדותם.

5.        מחדלי חקירה: המערער טען כי אילו האזין בית המשפט לקלטת הדיבוב, במסגרתה מסר גרסה "חופשית" והכחיש את המיוחס לו, היה הדבר מסייע לגרסתו העקבית כי לא ביצע כל עבירה. המערער טען עוד בהקשר זה כי פעולת הדיבוב הופסקה ברגע קריטי בו עמד לחשוף בפני המדובב מידע חשוב, הנוגע לעובדה שראכז "סיבך" אותו בפרשה. בית המשפט קבע כי אכן קיימת בעיתיות בעובדה שקלטת הדיבוב לא נמצאה, אך דחה את הטענה כי הפסקת פעילות המדובב היא מחדל חקירתי, כיוון שהמערער ממילא הכחיש בפני המדובב את המיוחס לו, וכך עשה גם בחקירתו. כמו כן, נקבע כי גם אם מוטב היה שמחקרי תקשורת היו מבוצעים על כל מספרי הטלפון שברשות ראכז, ולא רק על אחד מהם כפי שנעשה בפועל, אין לראות בכך מחדל חקירתי המצדיק הטבה עם המערער.

6.        טענות המערער בנוגע לעבירות בהן הואשם: בית המשפט קיבל את טענת המערער לפיה לא הוכח כי האקדח היה כשיר לירי, ולכן זיכה אותו מהעבירות שיוחסו לו באישום הראשון בנוגע לרכישת נשק, אך חלף זאת הרשיע אותו ברכישת אביזר לנשק ובקשירת קשר לביצוע עוון (רכישת אביזר נשק). בית המשפט דחה את הטענה כי לא הוכח כי הרובה הועבר בשלמותו למערער, וכן את הטענה לפיה יש להאשים את המערער ברכישת נשק בלבד ולא בסחר בנשק. בעניין זה קבע בית המשפט כי רכישת נשק היא חלק מהעבירה של סחר בו. נוכח כל זאת, הורשע המערער בעבירות המנויות לעיל.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

7.        בטרם נגזר דינו של המערער הוגש תסקיר בעניינו בו צוין כי מדובר באדם צעיר (בן 20 בזמן ביצוע העבירות) ללא הרשעות קודמות. היות שהמערער הכחיש את מעורבותו באירועים, לא ניתנה המלצה טיפולית בעניינו. בגזר הדין פורטה החומרה היתרה של עבירות נשק, והצורך להחמיר בענישה על עבירות אלה, בכדי להגן על שלום הציבור. כן התייחס בית המשפט לעונשים שנגזרו על המעורבים האחרים בפרשה: ראכז, עליו נגזרו שלושים חודשי מאסר בפועל, לאחר שהודה והביע חרטה על מעשיו; ומוחמד מג'דלה, שסייע ללואיס באירוע נוסף של שוד נשק, עליו נגזרו שלושים ושניים חודשי מאסר בפועל, לאחר שהודה במעשים במסגרת הסדר טיעון. בית המשפט הדגיש את חשיבות האחידות בענישה, וכן עמד על כך שאין להטיל על המערער עונש חמור יותר רק משום שבחר לנהל משפט ולא להודות במיוחס לו, אך עם זאת הוא גם לא זכאי להקלה בעונש בה זוכה מי שמודה באשמתו. לכן, גזר בית המשפט על המערער ארבעים חודשי מאסר בפועל, החל ממעצרו ביום 9.8.2009, וכן גזר עליו שמונה עשר חודשי מאסר על תנאי.

           מכאן הערעור שלפנינו, במסגרתו מלין המערער על הכרעת הדין ולחלופין על חומרת העונש שהושת עליו.

טענות הצדדים

8.        המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי עת קבע כי עדותו של ראכז, שהיא העדות היחידה על בסיסה הורשע, היא עדות שותף הטעונה תוספת ראייתית של "חיזוק". לטענתו, מדובר למעשה בעדות עד מדינה הטעונה תוספת ראייתית של "סיוע", ובהעדר תוספת זו, יש לזכותו מכל העבירות. המערער מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט המחוזי בהתייחסותו לראיות התומכות בעדותו של ראכז. זאת, היות שפלט השיחות המצביע על קשר טלפוני אינטנסיבי בינו לבין ראכז בשעת ביצוע העבירה אינו מעיד על דבר, כיוון שמדובר בחברים ששיחות ביניהם אינן נדירות, וכן כיוון שראכז שוחח עם אנשים רבים נוספים בשעת ביצוע העבירה; והיות שעדויותיהם של לואיס ואחיו סותרות זו את זו, וממילא אף אחד מהם לא זיהה את המערער כמעורב בפרשה. לפיכך, עדויות אלה אינן יכולות לשמש כחיזוק למעורבותו בעבירות.

9.        כמו כן מלין המערער על הרשעתו בקשירת קשר לסחר בנשק, סחר בנשק ונשיאת נשק, כיוון שלגרסתו היה על בית המשפט להרשיעו, לכל היותר, ברכישת נשק בלבד. זאת, היות שהמחוקק יצר הבחנה מובהקת בין רכישת נשק לבין סחר בנשק, ואין להרשיע אדם בעבירת הסחר, שהעונש בגינה הוא יותר מכפול מהעונש בגין רכישת נשק, בלא שהוכח כי העביר את הנשק לאחר. בהקשר זה טוען המערער גם כי לא הוכח שנשא את הנשק, ולכן אין להרשיעו בנשיאת נשק.

10.      לחלופין, טוען המערער כי יש להקל בעונשו, נוכח העובדה כי זוכה משניים מסעיפי האישום הראשון; נוכח העובדה שכאמור, על מעורבים אחרים בפרשה נגזרו עונשים קלים יותר מזה שנגזר עליו; ונוכח העובדה שמדובר באדם צעיר ונורמטיבי, ללא עבר פלילי. בעניינו של המערער נערך תסקיר משלים שהוגש לבית משפט זה ביום 9.8.2011, ולבקשתו נערך לו תסקיר משלים נוסף שהוגש ביום 19.9.2011. מתסקיר זה עולה כי המערער הוא צעיר בעל תפקוד נורמטיבי, וכי התנהגותו במאסר תקינה, אך הוא אינו מגלה מוטיבציה להשתתף בתהליך שיקום.